*דף מיומנה של המרואיינת:

לפני 20 שנה, כשהייתי בערך בת 23, סיימתי את לימודיי בבית הספר רימון במגמת פסנתר והלחנה.

עד אז עבדתי בעיקר כמלצרית וכל פעם שעסקתי במוזיקה זה היה בהתנדבות או עבור שכר מועט.

הגיע הזמן לצאת לעולם האמיתי, לצמוח ולהתפרנס. חששות רבים הציפו אותי: האם אהיה מספיק טובה

ומקצועית, האם יש בזה פרנסה אמיתית, איך ידעו להגיע ולפנות אלי, האם אוכיח את עצמי ואצליח במקום בו רבים נכשלים? אולי עדיף ללמוד מקצוע "נורמאלי" עם עבודה קבועה ויציבה? אבל מה עם הלב והנשמה?

ואז הכרתי את דורון, לימים נישאנו והבאנו לעולם את בתנו ליבי. דורון כבר אז היה מוזיקאי ותיק ומבוקש מאוד. הוא יעץ לי ללכת על זה, נטע בי תקווה ואמונה בעצמי ואף העניק לי עצות רבות ומצויינות. ההפקה הראשונה אליה נבחנתי היתה לנגן פסנתר בהצגת ילדים. נבחנתי והתקבלתי. למזלי, המנהל המוזיקלי של הצגה זו האמין בי מאוד ומיד לקח אותי כיד ימינו בהפקות רבות בתיאטרון. שם צברתי נסיון עצום בהופעות ערב ערב על במות מכובדות ובשכר ראוי. לאחר כמה שנים יצאתי קצת מעולם התיאטרון והתחלתי לנגן עם זמרים וזמרות, לכתוב עיבודים מוזיקליים לכלים שונים וללהקות, לנגן בהקלטות של אלבומים שונים ואף לכתוב מוזיקה לסדרות טלוויזיה לילדים. גיליתי הרבה דברים במהלך דרכי המקצועית. למדתי שהאמנים המצליחים באמת, גם הזמרים בקדמת הבמה וגם הנגנים, כמוני – הם אלה שמתמידים, שעובדים מאוד קשה, שומרים על רמתם ותמיד שואפים להשתפר ולהתעדכן עוד, אנשים חזקים מאוד ורגישים ופגיעים מאוד בו זמנית, חרוצים והישגיים שמסתכלים על הדרך כולה ולא על כאן ועכשיו. בצמתים מרכזיים בחיי, עד היום, הפחדים לפעמים קצת משתלטים עלי. כשילדתי את ליבי דאגתי שוב מחוסר היציבות הכלכלית של המקצוע, מהעבודה בהופעות בלילות, שלאחריהם, כאמא, עליי לקום מוקדם. לא פעם "פרעה", כדימוי, הופיע בראשי והציף חששות, אבל בכל פעם אזרתי כוחות והמשכתי. גם כי לבי ונשמתי במוסיקה, גם כי אני לא מספיק מוצלחת בשום דבר אחר וגם כי המקצוע מלא ברגעים קסומים ובשיאים מול קהלים שונים, בארץ ולפעמים בחו"ל, הופעות אינטימיות מול 50 איש והופעות ענק בקיסריה או בניצנים, הופעות מלאות שמחה והופעות עצובות, מרגשות ומדמיעות בארצנו מרובת טקסי הזכרון. כל כך הרבה רגשות שונים עובדים בו זמנית וזה מצדיק את הצדדים הפחות יפים. ובכלל, להיות בן חורין בעיניי, זה לבחור בכל יום מחדש לעשות את מה שאני אוהבת ולזכור שזה לא מובן מאליו. העבודה שלי עושה אותי אדם שלם ומאושר, על אף הקושי. זה גם עושה אותי אמא ששלמה עם דרכה ולא סוחבת איזה תסכול או מרירות. יכולתי לוותר מראש ולא להאמין בעצמי והייתי מפסידה את כל מה שהדרך בה בחרתי העניקה לי ולסובביי.