משפחת פיקר
שמי ורד פיקר, שם נעוריי: ורד יעקב. בתעודת הזהות אני מופיעה כ: ורד יעקב פיקר
יעקב הוא כמובן שם הלקוח מהתנ"ך, שמו של יעקב אבינו.
הוריי קראו לי ולאחותי בשמות פרחים: ורד וסיגלית.
הוריי הם לאה ושאול יעקב, אחותי הבכורה נקראת סיגלית, אחריה נולד אחי עופר ואני הבת הקטנה.
הסטטוס המשפחתי שלי: גרושה
אני מוסיקאית עצמאית. לפרנסתי ולנשמתי אני מנגנת פסנתר ושרה בהפקות שונות עם אמנים שונים, מופיעה בכל הארץ, לעיתים בחו"ל, מלמדת פסנתר, עובדת עם להקות ייצוגיות של בתי ספר, כותבת עיבודים ותזמורים למופעים ולאלבומים, מלחינה מוסיקת מקור לסדרות ומנהלת מוסיקלית של פרוייקטים שונים.
נולדתי ב9.11.1971 בבית חולים העמק בעפולה, ככל בני נצרת עילית, העיר בה גדלתי מהולדתי ועד גיל 20.
העיר לא עברה שינויים גיאוגרפיים או שלטוניים, אך באופיה היא השתנתה מאוד מאז עזבתי אותה. בשנות השמונים והתשעים העיר קלטה אלפי אתיופים ורוסים, רבים מבני העיר עזבו למרכז ורבים מערביי נצרת הערבית קנו דירות בנצרת עילית. באופן אישי, הייתי מאושרת עם כל התמהיל הזה, שיכול להיות מקסים, היה מצליח ומשגשג. לצערי, במציאות זה עובד פחות טוב וחבל מאוד. ביום בו מדינתנו תהיה סובלנית יותר וגזענית פחות, אפשר יהיה ליצור עניין ויופי מהשילובים הנדירים שאופיניים מאוד לישראל.
בבית הוריי דיברו בעיקר עברית, אמי וסבתי דיברו ביניהן יידיש ואבי ואמי "ריכלו" עלינו באנגלית עד שגדלנו והתחלנו להבין..
גדלתי בבניין בן שש קומות, בו חיו בעיקר משפחות יהודיות, אך היו בו גם שלוש משפחות ערביות נוצריות ומוסלמיות. אחת מהמשפחות האלה חלקה איתנו קיר משותף. קיימנו יחסי שכנות נפלאים. ילדי הערבים חגגו איתנו את סוכות ול"ג בעומר ואילו אנחנו התארחנו בבתיהם ובילינו עמם. בדירה היו חדר שינה, סלון וחדר ילדים אחד גדול, שנבנתה בו מחיצה בין החלל בו ישן אחי לבין החלל בו ישנו אחותי ואני. החצר היתה משותפת לכל הדיירים והיא תמיד שקקה חיים. בילינו ושיחקנו בחוץ שעות רבות והחוויות שעברתי שם נהדרות.
אני זוכרת לטובה את ההליכה המשותפת לבית הספר היסודי: אני כתה א' עם אחי שבכיתה ו', "המגן האנושי שלי.." ואילו אחותי, שכבר בכתה ז', מתחילה איתנו את המסלול ופונה לתחנת האוטובוס לבית הספר התיכון, שהיה אז שש שנתי, ללא חטיבת ביניים. ההרגשה הזו, שאני מוגנת על ידם, עם כל הזכרונות שזה מציף, מתוקה בעיניי עד היום.
אבי יליד בורמה וגדל ברנגון ואחר כך בהודו. מכאן שבישל תמיד מאכלים הודיים, עם הרבה קארי וכורכום, לא בהכרח חריפים, אבל עשירים בטעמים ובצבעים עזים. אמי ילידת רומניה ובישלה בסגנון מזרח אירופאי: גפילטע פיש, חזרת, מרק עוף, צלי בקר, ממליגה רומנית, אפתה עוגות נהדרות – בקיצור, המטבח בבית ילדותי היה קיבוץ גלויות אחד גדול, ולדעתי אבא שלי הוא הבורמזי היחיד בעולם שאוהב גפילטע פיש...
אני זוכרת את ההתכנסויות בחוץ בערב יום הכיפורים, אני זוכרת את חג הסוכות, בו ממש אכלנו, בילינו ולעיתים ישנו בסוכה, זוכרת שהכי אהבתי את חנוכה עם צבעי הנרות וריח הלביבות והסופגניות שטיגנה אמי. עוד אני זוכרת את יופיה של נצרת הערבית בחג המולד.
חמישתנו חלקנו מטלות. כשהייתי בכיתה ח', סבתי מצד אמי עברה לגור עימנו, כך שהיינו כבר שישה. תפקידי הקבוע היה כביסה: להפריד, להפעיל, לתלות, להוריד, לקפל ולסדר בכל הארונות. בשנה בה עברה סבתי לגור עמנו, אחי ואחותי כבר היו בצבא ואמי אושפזה לשלושה חודשים בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. אבי "דילג" לאורך כל תקופה זו בין בית החולים לבין מקום העבודה שלו והבית. יצא שהייתי אחראית על סבתי הזקנה והחולה. תפקידי היה לערוך קניות, לחמם אוכל, לקלח אותה, לדאוג לה לכל צרכיה וזאת בנוסף למטלות הלימודים והחוגים שלי. תקופה זו היתה מהמשמעותיות בחיי, נוצרה בינינו קירבה אדירה ואהבה ענקית. שנה אחר כך היא נפטרה והיא חסרה לי עד היום.
למדתי בבית ספר ממלכתי רגיל. הכי אהבתי ספרות ודקדוק. למדתי במגמה הומנית ספרותית
אני מתגעגעת לתקשורת הבלתי אמצעית בין בני האדם. בשיחה, במפגש ולא באופן וירטואלי. כיום אני מאוד עסוקה ותקשורת באמצעות מסרונים מקלה עלי, אבל זה לעולם לא ישתווה לשיחה פנים אל פנים. אני מתגעגעת גם לקצב החיים שהיה אחר. היום אני בקושי נושמת בין מטלותיי ויש לי ימי עבודה שנמשכים לפעמים 18 שעות.
הייתי ילדה די צייתנית. לצערי לא זכור לי שעשיתי מעשה קונדס בילדותי.. דווקא היה נחמד לדעת איך ההרגשה..
בתקופת נערותי אני מודה שלא שיתפתי את הוריי בכל מעשיי ולא הייתי בתקשורת אינטימית וישירה איתם על מצוקותיי. היה לי ברור שהם הוריי האוהבים והאהובים ושהם תמיד יעשו הכל בשבילו ויקבלו אותי כפי שאני, אך מעולם לא שיתפתי אותם בכל נימי נפשי. אחי ואחותי דאגו לי במסירות וצברנו אינסוף חוויות יחד. כמו כל האחים הגדולים בעולם, הם גם הציקו לי לפעמים, "עבדו" עלי ושיגעו אותי.. בקיצור, יחסים נורמאליים ומלאים באהבה.
השינוי הגדול בעידן שלנו לעומת העבר הוא בעיניי הנגישות האינסופית למידע ובעקבותך כך – לצבירת ידע.
המורה שאזכור לעד היא שוש שקד – מורתי בחטיבת הביניים לספרות ולדקדוק עברי. היא גרמה לי להתאהב בשפה העברית, בשירה ובפזמונאות, היא הפכה אותי למכורה לספרים עד היום ולאוהדת של המילה הכתובה והנאמרת. הערצתי אותה גם אישית. את המראה מלא החיים שלה, את האמא שהיא לילדיה, את החברה שהיא היתה בשעות מצוקה. אגב, הייתי המחזור הראשון שלה – היא מבוגרת ממני רק בעשר שנים – מה שמסביר את העובדה שאנחנו חברות קרובות עד היום ובכל צומת חשוב בחיי היא נמצאת. בחתונה שלי היא נכחה, בהופעות גדולות וחשובות לי היא תמיד בקהל וכשאני מבקת את הוריי בנצרת עילית, אני משתדלת תמיד להספיק לפגוש גם אותה.
בהיותי מוסיקאית מאז ומעולם, תמיד אהבתי להפיק ולנהל מוסיקלית את טקסי הזכרון ומסיבות הסיום. תמיד הופעתי באירועים הללו, תמיד בשלב החזרות הכרתי במוריי צדדים שלא חוויתי בשיעורים, הכרתי ילדים נוספים מהשכבה, יצרנו יחד, כתבנו שירים, הרמנו הפקות נהדרות. זה היה הסטאז' שלי לקראת החיים האמיתיים כמוסיקאית.
הייתי תלמידה טובה בסך הכל. לא מבריקה, כזו שתמיד תשקיע יותר במה שהיא אוהבת. תעודת הבגרות שלי לא ניתנה לי עד היום, מכיוון שלא השלמתי בגרות במתימטיקה. כל שאר הציונים שלי טובים.
חברתי הקרובה ביותר מגיל שלוש ועד היום היא ליאת מורבסקי.
גדלנו יחד, עברנו אינספור חוויות, לאחר הצבא שכרנו יחד דירה בתל אביב, נישאנו ילדנו את בנותינו תוך קירבה ושותפות.
בילדותנו שיחקנו בעיקר בחוץ, במרחבים, במשחקים מאולתרים.
הייתי בצופים לתקופה קצרה מאוד. שנאתי טבע ושנאתי שכולם צריכים להיות, לנשום ולחשוב אותו דבר.
למזלי התחביב שלי הפך למקצוע. מגיל 7 למדתי פסנתר קלאסי עד גיל 18. השקעתי את כל ילדותי ונעוריי בהשכלה מוסיקלית. כנערה ניגנתי בכל הלהקות הייצוגיות של עירי וצברתי נסיון במה אדיר. פעילויות אלה מילאו את כל אחרי הצהריים שלי.
נסיוני הקצרצר בצופים נגמר כשנפלתי על הגב התחתון ביום דרגות בחורשה ופרשתי בשיא...
הספרים שקראתי וזכורים לי הם: "המאהב" / א.ב יהושוע, "קופסא שחורה" / עמוס עוז, "בקרוב בעל מום" / אלי שרייבר (חתולי), "החרדים" / אמנון לוי, "בגני נטעתיך" ספר שירה מאת רחל המשוררת.
אני סוחבת שתי חוויות בלתי נשכחות: האחת, תקופת הטיפול בסבתי והשניה, איך לא.. האהבה הראשונה והמאוד נכזבת שלי.
בהתבגרותי "גיליתי" אמנים רבים והקשבתי לאלבומיהם ללא הרף:
סופרטרמפ, אבבא, הבי ג'יז, הביטלס, אלטון ג'ון, סטיבי וונדר, בילי ג'ואל, מתי כספי, אריק סיני, יהודית רביץ, נורית גלרון, יצחק קלפטר, שלמה גרוניך, שלמה ארצי, שם טוב לוי ועוד.
כל פעילויות בלהקות העירוניות (זמר, מחול וחוג הדרמה) נעשו בהתנדבות. הופענו לקשישים, הופענו על במות טקסי הזכרון והעצמאות וייצגנו את העיר בכנסים שונים.
כאמור, אני בקשר הדוק עם ליאת מורבסקי ובקשר אוהב אך פחות רציף עם חברות נוספות.
אני מניחה (ומקווה) שרוב ההורים בני דורי יענו תשובה זהה לשלי: רצח רבין הוא ללא ספק האירוע הזוועתי והמטלטל, אישית והסטורית, שחוויתי בחיי. הייתי בת 24, רווקה בדירה שכורה בתל אביב, מאתיים מטר מהכיכר. זהו אירוע ששינה את פניי המדינה ושינה אותי באופן אישי. הכאב על מה שקרה ועל מה שאולי יכול היה להיות כאן אלמלא הרצח, מלווה אותי מדי יום.
כפי שכבר סיפרתי, חוויתי תמיד יחסי שכנות טובים. זו היתה שכונה אמיתית, משחקים בחוץ, נכנסים לבתים של שכנים, היום אוכלים אצל ההוא, מחר אצל ההיא, וכולם שווים ומכירים כל פינה בבית האחר, יהודים, ערבים, רוסים, בשלב מאוחר יותר אתיופים, גרוזינים, כולם יחד בכבוד הדדי.
זכיתי לנגן בעצרת 10 שנים לרצח רבין אל מול עשרות אלפי אנשים בנוכחות ביל קלינטון ובשידור ישיר ברחבי העולם.
כמו כן איכשהו המקצוע שלי תמיד משתלב גם עם טקסי זכרון וכך יוצא שהגעתי במהלך הקריירה שלי לאנדרטאות היסטוריות רבות ולטקסים בבסיסי צה"ל. הופעתי בבסיס השייטת בעתלית, באנדרטת אסון המסוקים בשאר יישוב, בטקסים המיועדים למשפחות שכולות בבתי הספר בהם אני מדריכה להקות ועוד. אני מציינת זאת, כי בטקסים כאלה, לכאורה ממלכתיים, הכל הופך להיות אישי. מול הבמה אפשר לראות את האנשים, את הפרט, את העיניים של האדם שחווה שכול, את הפן האישי בתוך כל הממלכתיות והמילים הגדולות. אני עושה זאת שנים ולא מתרגלים לזה. זה תמיד מעציב ומרגש וסוחט נפשית. ובישראל כמו בישראל, שלוש שעות אחר כך אני כבר בדרך לבמת עצמאות..
לצערי, "ואהבת לרעך כמוך". אין בארצנו מספיק כבוד וסובלנות.
אני מתגעגעת לסבתי מצד אמי, פרידה קולקר, עליה כבר דיברתי כאן רבות. אישה לא קלה, צינית וחריפה ועל כך אהבתי אותה. אין לי סיפור אחד ספיציפי, אל משפטים בלתי נשכחים שלה, כמו:
"מה יש לי כבר לראות?" – (כשמזכירים לה שלא הדליקה אור בשירותים, כמובן מחסכנות שואה נצחית..)
"הגבינה מצויינת, תאכלי" – (על גבינה בת מאה שתוקפה פג מזמן (שוב.. חסכנות שואה)
"מי זה הפרענק הזה" – (על החבר המרוקאי שלי, אחריו באו עוד ובסוף היא התרגלה..)
"ויי זמניורן" – (אוי על נעוריי, או היכן נעוריי, ביידיש, בכל פעם שהיה קשה לה ללכת בזקנתה ובחוליה, תמיד עם קריצה וכאילו בצחוק..)
אני מתגעגעת לחצר המשחקים שלנו מתחת לבניין, לבית המאולתר שבנינו על העץ ול"משרד" שפתחנו שם, עם פסולת ניירת מהמשרדים באזור. היינו "חותמים" על מסמכים, "שולחים" מכתבים, מביימים שיחת טלפון במכשיר משומש שמצאנו. זה טעם וריח ילדותי.
לשמחתי, רציתי והפכתי להיות מוסיקאית מקצועית עצמאית.
בצופים, לזמן קצרצר, כאמור. הכרתי את דורון, אביה של ליבי, בצילומים לתכנית האחרונה "סיבה למסיבה" עם רבקה מיכאלי. דורון, מוסיקאי אף הוא, ניגן שם עם להקת "החברים של נטאשה" ואני, סטודנטית בת 22, ניגנתי שם עם הרכב מבית הספר למוסיקה "רימון". רק שלוש שנים אחר כך הפכנו לזוג.
חיינו היו טובים, אך שנולדת הפכו למצויינים. זה אושר שמבינים רק כשהופכים להורים.
לקחת אחריות על עצמינו, על אושרנו ומשימותינו. לא לדחות דברים שצריך לעשות, לנסות להישאר גם ילדים מבפנים ותמיד להיות עם לב פתוח- לבוא באהבה וברצון טוב לכל סיטואציה.
הדבר הכי מגניב שעשיתי בחיי עד כה הוא לנחות בפעם הראשונה בניו יורק במסגרת העבודה, להתפצל מהצוות ו"ללכת לאיבוד" לבד, מבלי להצטייד בחומר הדרכה, כתובות, כלום. פשוט לחוות את העיר, בלי איזו רשימת אתרי תיירות אגב, אני אוהבת לעשות זאת תמיד, אם ניתן.
ליבי, את מזכירה לי אותי בהרבה דברים. בביישנות שלך כשאת פונה למבוגר ומנגד בפתיחות המוחלטת שלך עם חברותייך. את גם דומה לי בחלוקת הזמן שלך בין הלימודים, החברות והתחביבים שמחממים את לבך. גיוון זה חשוב וכיף לטעום מהכל.
האהבה הראשונה שלי היתה בכיתה ז'. התאהבתי ביוסי כהן, היינו חברים חודש אחד והמשכתי לאהוב אותו שנתיים אחר כך.. לשמחתי, למרות כל הכאב שבפרידה, גדלתי להיות נערה ואישה שפתחה את ליבה ותמיד בחרה לא לפחד להתאהב, גם אם לפעמים נפגעים.
בחרתי במקצוע שלי כבר בגיל 14.. כבר אז ידעתי שזה מה שארצה ולא הייתי מספיק בוגרת לשאול את עצמי שאלות פרקטיות. התאהבתי במוסיקה, בבמה, בהרגשה שהנה, יש תחום שאני טובה בו מאוד והוא ממלא אותי באושר. אינני מצטערת לרגע. המוסיקה הביאה לחיי אושר, עניין, אתגרים, פרנסה וכמובן – בזכות המוסיקה הכרתי את אביך. לצלל
